Facebook Twitter

La plaça del Diamant

Mercè Rodoreda
Kikkar ha-yahalom

      ואם זה ייוודע לארוס שלי?

 

   אותו בחור התקרב אליי עוד יותר ואמר לי בצחוק: כזאת קטנה וכבר יש לך ארוס? כשהוא צחק, נפשׂקו לו השפתיים וראיתי לו את כל השיניים. היו לו עיניים קטנות כמו של קוף, והוא לבש חולצה לבנה עם פסים כחולים. השרוולים שלו היו מופשלים מעל למרפקים, וכפתור הצווארון לא היה מכופתר. הבחור הפנה אליי פתאום את הגב, נעמד על קצות האצבעות, השקיף לכל עבר, נפנה אליי שוב, אמר סליחה והתחיל לצעוק: הֵי! מישהו ראה אולי את הז'קט שלי? שמתי אותו ליד התזמורת! על איזה כיסא! הֵי!... והוא אמר לי שלקחו לו את הז'קט ושתכף הוא חוזר ושאני אעשה לו טובה ואחכה לו. הוא התחיל לצעוק: סִינְטֵט!... סִינְטֵט!

 

   ז'וּלְיֵטָה הופיעה מאיזשהו מקום, לבושה בשמלה בצבע קנרית עם רקמה ירוקה, ואמרה לי: תסתירי אותי, אני חייבת לחלוץ את הנעליים האלה... אני פשוט לא מסוגלת יותר... אמרתי לה שאני לא יכולה לזוז, כי איזה בחור שהלך לחפש את הז'קט שלו והתעקש לרקוד אתי, יהיה מה שיהיה, ביקש ממני לחכות לו. ז'וּלְיֵטָה אמרה: אז תרקדי, תרקדי... והיה חם. הילדים העיפו קַפּצונים וחזיזים בקרנות הרחובות. על האדמה היו מפוזרים גרעיני אבטיחים ובכל פינה היו קליפות של אבטיחים ובקבוקי בירה ריקים, וגם בגזוזטרות הציתו חזיזים. ובמרפסות. ראיתי פנים בוהקות מזיעה ובחורים שניגבו את פניהם בממחטות. המוזיקאים ניגנו, מרוצים. הכול כמו תפאורה. והפָּאסוֹדוֹבְּלֶה. הרגשתי שאני מרחפת למעלה ולמטה, וכמו מאיזשהו מקום רחוק, אף-על-פי שזה היה מקרוב מאוד, שמעתי את הקול של הבחור ההוא שאמר לי: את רואה איך את כן יודעת לרקוד?! והרגשתי בריח זיעה עַז ובניחוח מי קולון מתפוגג. ועיני הקוף מבריקות בגובה עיניי, ומשני צִדֵּי פניו האוזניים כמו קישוטים. רצועת הגומי נעוצה לי במותניים, ואמא שלי מתה – במי עוד יכולתי להיוועץ? –, כי בינתיים סיפרתי לבחור ההוא, שהארוס שלי עובד בתור טבח ברחוב קולומבוס, והוא צחק ואמר לי שהוא ממש מרחם על הארוס שלי, כי בעוד שנה אני אהיה שלו, אשתו והמלכה שלו. וששוב נרקוד בהגרלת זר הפרחים, בכיכר היהלום.

 

   המלכה שלי, הוא אמר.

 

   והוא אמר, שהוא אמר לי שבעוד שנה אהיה אשתו ושאני אפילו לא הסתכלתי עליו, והסתכלתי עליו ואז הוא אמר: אל תסתכלי עליי ככה, כי עוד רגע ואני מתעלף, וזה היה אז שאמרתי לו שיש לו עיניים של קוף וכמה שהוא צחק. הרצועה

נתקעה לי במותניים כמו סכין, והתזמורת רק המשיכה עם הטָרַמְטַמְטָם! טָרַמְטַמְטָם! וז'וּלְיֵטָה, כאילו האדמה בלעה אותה. נעלמה. ואני עם אותן עיניים שננעצו בי ולא הניחו, כאילו כל העולם כולו כלול באותן עיניים ואין שום דרך להימלט מהן. והלילה דהר קדימה במרכבת הכוכבים, והחגיגה נמשכה ונמשכה, וזר הפרחים הוגרל, והנערה שזכתה בו, כולה בכחול, עגה וחגה במחול... אמא  שלי בבית הקברות סָן זֶ'רְוָזִי, ואני בכיכר היהלום... אז את מוכרת ממתקים? דבש וריבות?... והמוזיקאים, עייפים, כבר הכניסו את הכלים לנרתיקיהם ושבו ושלפו אותם מנרתיקיהם, כי איזה שכן שילם כדי שינגנו עוד ואלס לכבוד כל הנוכחים, וכולם כמו סביבונים. כשהוואלס הסתיים, התחילו האנשים להתפזר. אני אמרתי שאיבדתי את ז'וּלְיֵטָה, והבחור ההוא אמר שהוא איבד את סִינְטֵט, והוא אמר: כשנישאר רק שנינו, וכל האנשים יהיו בבית והרחובות ריקים, את ואני נרקוד את ואלס הסיום בכיכר היהלום... עוד סיבוב ועוד סיבוב... קוּלוּמֵטָה, נערת היונים...  הבטתי בו באי-נחת ואמרתי לו שקוראים לי נָטַלְיָה, וכשאמרתי לו שקוראים לי נָטַלְיָה, הוא צחק שוב ואמר שלא יכול להיות לי שום שם פרט לקוּלוּמֵטָה, נערת היונים. אז התחלתי לרוץ, והוא רץ מאחוריי וקרא: אל תפחדי... את לא מבינה שאם תסתובבי לבד ברחובות עוד עלולים לגנוב לי אותך?... והוא תפס לי את הזרוע ועצר אותי: את לא מבינה שעלולים לגנוב לי אותך, קוּלוּמֵטָה? ואמא שלי בקבר, ואני עומדת שם כמו מטומטמת, ורצועת הגומי על המותניים לוחצת ולוחצת כאילו חיברו אותי למעקה האספרגוס בתיל.

 

   והתחלתי עוד פעם לרוץ. והוא מאחוריי. החנויות סגורות, וגגוניהן הגליים מוגפים, וחלונות הראווה מלאים חפצים דוממים כמו, למשל, קסתות דיו וניירות סופגים וגלויות ובובות ובדים פרושׂים וסירי אלומיניום ומיני תחרה... ויצאנו לקָרֶה גְרָן, אני במעלה הרחוב והוא אחריי, שנינו בריצה, ושנים לאחר מכן הוא עוד היה מסביר מדי פעם בפעם: קוּלוּמֵטָה, ביום שהכרתי אותה בכיכר היהלום, איזו ריצה היא הרביצה, וממש בתחנה של החשמלית, טראח! התחתונית צנחה לה על המדרכה.

 

   לולאת החוט נקרעה, והתחתונית נשארה שם. דילגתי מעליה, ורגל אחת כמעט הסתבכה לי, אבל הוספתי לרוץ כאילו כל השדים והרוחות רודפים אחריי. הגעתי הביתה וצנחתי בחושך כמו אבן על מיטת הפליז שלי, מיטת הרווקה. התביישתי. וכשנמאס לי להתבייש, העפתי את הנעליים מרגליי ופיזרתי את שערי. וקִימֵט, כעבור שנים, היה עדיין מסביר כאילו מדובר בדבר-מה שאירע זה עתה: רצועת הגומי נקרעה לה והיא רצה כמו רוח סערה...

 

 

 

 

 

Traducido por Rami Saari
Mercè Rodoreda, Kikkar ha-yahalom.  Kikkar ha-yahalom, Jerusalem: Carmel, 2007, 9-12.
Mercè Rodoreda, fotògraf desconegut, 1980 (AHCB-AF)
Comentarios sobre la obra
Aloma (1938 y 1969)

por Neus Real
Aloma in the city(1934-1938)
por Anna Maria Saludes
La mort i la primavera (1986)
por Brunella Servidei
Algo más que un capricho 
por Barbara Łuczak
Fragmentos
Aloma (Español)
Català | Deutsch | Français | Italiano
La calle de las camelias
Català | Français | Italiano
Isabel y María
Català | Italiano
Jardín junto al mar
Català | Italiano
Mi Cristina y otros cuentos
Català | Français | Polski
La muerte y la primavera
Català | Italiano | Polski
La Plaza del Diamante
Català | Deutsch | English | Français | Italiano | Ivrit | Polski | Romanès | Serbi
Espejo roto
Català | Deutsch | English | Italiano | Polski | Romanès
Cuanta, cuanta guerra
Català | Français | Italiano
Viajes y flores
Català | Deutsch | Italiano | Polski
«La mainadera»
Català | Hindi
Reseñas
Mercè Rodoreda
por Neus Real
Petita gran llengua
por Òscar Pujol
Pobre Quimet...
por Jana Balacciu Matei
Universalismo del barrio propio


por Barbara Łuczak
Bibliografía
Otros
Buscador de autores
A-B-C-D - E-F-G - H - I
J - K - L - M - N - O - P - Q - R
S-T-U-V-W-X-Y-Z
Traducciones de la literatura catalana
Pueden consultar más páginas sobre la literatura catalana en traducción en:
Con el soporte de: